טבע בודהא וטבע דמוני

בממד מאוד גבוה ומאוד מיקרוסקופי של היקום קיימים שני סוגים שונים של חומר. אלו גם כן שתי צורות של קיום חומרי של התכונה הגבוהה ביותר של היקום, ג'ן-שן-רן, שמתבטאת ברמות מסוימות של היקום. הם חודרים לממדים מסוימים מלמעלה עד למטה, מרמה מיקרוסקופית עד לרמה מאקרוסקופית. בעקבות ביטוי הפא של הרמות השונות, ככל שהרמה נמוכה יותר, כך הביטויים של שני סוגי החומר שונים יותר, וההבדל גדול יותר. כך נוצרו תיאוריות של יין ויאנג  ושל טאי-צ'י שאסכולת הטאו מלמדת. כשיורדים נמוך יותר, שני סוגי החומר בעלי הטבע השונה מתנגדים יותר ויותר אחד לשני. כך נוצר העיקרון של יצירה הדדית והתנגדות הדדית.

עקב הקיום של יצירה הדדית והתנגדות הדדית מופיעים נדיבות ורשע, ישר וסוטה, טוב ורע. אז במובנים של יצורים חיים זה מתבטא בכך שאם יש בודהות, ישנם שדים; אם יש אנשים, אז ישנן רוחות. בחברת האנשים הרגילים זה עוד יותר בולט ומסובך. אם יש אנשים טובים, אז יש אנשים רעים; אם יש אנשים לא אנוכיים, אז יש אנשים אנוכיים; אם יש אנשים רחבי לב, אז יש אנשים צרי לב. במונחים של טיפוח-תרגול, אם יש את אלה שמאמינים, אז יש את אלה שלא מאמינים; אם יש אנשים שמסוגלים להתעורר לדברים, אז יש את אלה שלא מסוגלים להתעורר; אם יש אנשים שבעד, אז יש אנשים שהם נגד – זוהי חברת המין האנושי. אם כולם היו יכולים לטפח ולהתעורר וכולם היו מאמינים, החברה האנושית הייתה הופכת להיות חברה של אלוהויות. חברה אנושית היא חברה אנושית. זה בלתי אפשרי שלא תתקיים. החברה האנושית תמשיך להתקיים לנצח. לכן, זה שיש אנשים שמתנגדים, זה נורמלי. בניגוד לזה, אם אין אף אחד שמתנגד, אז זה יהיה לא נורמלי. בלי הרוחות, איך אנשים יכולים להתגלגל להיות בני אדם? בלי קיומם של שדים, אי אפשר יהיה לטפח בודהא. בלי מרירות, לא תהיה מתיקות.

בדיוק בגלל שקיים העיקרון של יצירה הדדית וניגוד הדדי, אנשים יתקלו בקשיים כשהם רוצים להצליח בדבר כלשהו. רק אחרי שתצליח לעשות את מה שאתה רוצה על ידי זה שהשקעת מאמץ מריר והתגברת על קשיים, תרגיש שהשגת את זה לא בקלות. רק אז  תעריך את מה שהשגת  ותרגיש מאושר. אחרת, אם העיקרון של יצירה הדדית וניגוד הדדי לא היה קיים, אז היית יכול להצליח בדברים בלי מאמץ. היית מרגיש שהחיים משעממים, בלי תחושת אושר ובלי שמחת ההצלחה.

כל סוג של חומר או יצור חי ביקום מורכבים באופן זה שחלקיקים מיקרוסקופיים מרכיבים שכבה של חלקיקים גדולים יותר, וכך מורכב החפץ השטחי. בטווח המכוסה על-ידי שני סוגי החומר בעלי הטבע השונה, בכל חומר ואצל כל יצור חי קיימות שתי תכונות באותה מידה. למשל, ברזל ופלדה קשים מאוד, אבל הם יחלידו ויתחמצנו אם הם ייקברו בתוך האדמה. ואילו כלי חרס וחרסינה לא יתחמצנו כשהם קבורים בתוך האדמה, אבל הם מאוד שבירים ויכולים להישבר בקלות. אותו דבר לגבי בני אדם שיש להם טבע בודהא ובאותו הזמן טבע דמוני. מה שאדם עושה בלי התחייבויות והגבלות מוסריות שייך לטבע הדמוני. טיפוח בודהא הוא כדי לסלק את הטבע הדמוני שלך ולגבש את טבע הבודהא שלך.

טבע הבודהא של האדם הוא שן, ומתבטא כחמלה (צי-בֵיי), התחשבות באחרים לפני שעושים משהו, ויכולת לשאת סבל. הטבע הדמוני של האדם הוא רוע, ומתבטא בהריגה, גניבה, שוד, אנוכיות, מחשבות רעות, תככנות, לעורר בעיות על-ידי הפצת שמועות, קנאה, רשעות, השתוללות, עצלנות, גילוי עריות וכו'.

לשני סוגי החומר האלה, בעלי הטבע השונה ברמות מסוימות של היקום, יש צורות ביטוי שונות בו זמנית ברמות שונות, בעקבות הביטויים השונים של תכונת היקום ג'ן-שן-רן ברמות השונות. ככל שזה נמוך יותר, הניגוד בולט יותר, כך שנוצר הבדל בין הטוב לבין הרע. הנדיב הופך להיות נדיב יותר והרע הופך להיות רע יותר. שני סוגי התכונות הופכים להיות יותר מסובכים ומגוונים. זה בדיוק מה שבודהא אמר שלכל דבר יש טבע בודהא. למעשה לכל דבר יש גם טבע דמוני.

אבל מה שמגדיר את תכונת היקום הוא ג'ן-שן-רן, ואותו דבר לגבי חברת האנשים הרגילים. שני סוגי החומר שדיברתי עליהם הם בין אין ספור סוגי חומר, שקיימים מלמעלה עד למטה, מרמה מיקרוסקופית עד לרמה מאקרוסקופית עד לחברה האנושית. הם רק שני סוגי חומר שיכולים ליצור את שתי התכונות שמתבטאות בחיים ובחומר. ואילו חיים וחומר מלמעלה עד למטה, עד לחברה האנושית, מורכבים מאין ספור סוגי חומר שונים, מרמה מיקרוסקופית עד לרמה מאקרוסקופית.

אם האנושות לא תשמור על אמות המוסר האנושיות, החברה תהיה בתוהו ובוהו בלתי נשלט ויתחוללו אסונות טבע ואסונות שייגרמו בידי אדם. אם מטפח לא יסלק את הטבע הדמוני באמצעות טיפוח, הגונג שלו יהיה מבולבל נורא או שהאדם יכנס לדרך דמונית.

לי הונג-ג'י

26 באוגוסט, 1996