עשיר ובעל מוסריות (דֶה)

הקדמונים אמרו: כסף הוא דבר שמחוץ לגוף. כל אדם יודע את זה ועדיין כל אדם רודף אחריו. הצעיר רודף אחריו כדי לספק את תשוקותיו; הצעירה רודפת אחריו כדי להשיג חן ומותרות; הזקן רודף אחריו כדי לדאוג לעצמו בגילו המבוגר; המלומד רודף אחריו בשביל התהילה; עובד הציבור ממלא בגללו את תפקידו וכן הלאה. לכן כולם רודפים אחריו.

יש כאלה שאפילו מתחרים ונלחמים בגללו; האגרסיביים לוקחים בגללו סיכון; הרגזנים מוכנים לנקוט באלימות בגללו; המקנאים יכולים למות מכעס בגלל זה. זוהי אחריותם של השליט ושל נושאי המשרה הציבורית להעשיר את האנשים, ואילו עידוד הסגידה לכסף היא המדיניות הגרועה ביותר שאפשר לנקוט בה. להיות עשיר וחסר מוסריות זה מזיק לכל היצורים החיים, ואילו להיות עשיר ובעל מוסריות זה מה שכולם מצפים לו. לכן אי אפשר להיות עשיר ולא לעודד את המוסריות.

המוסריות (דה) הוא מה שמצטבר מהחיים הקודמים. להיות קיסר, פקיד, עשיר או אציל, כל זה נובע מהמוסריות. בלי המוסריות אי אפשר להשיג את זה. אם המוסריות אבודה כל זה יאבד. לכן אלה שמחפשים כוח והון צריכים לצבור קודם את המוסריות; באמצעות סבל וביצוע מעשים טובים אפשר לצבור מוסריות (דה) בין ההמונים. כדי להשיג את זה על האדם להבין את היחס בין הסיבה לתוצאה. כשיודעים את זה, זה מאפשר איפוק עצמי אצל הפקיד הציבורי ואצל ההמונים, ושפע ושלום יתקיימו מתחת לשמיים.

לי הונג-ג'י

27 בינואר, 1995